אופיר היה תינוק שמנמן ומתוק, סיפרה אימו, פני מלאך, עיניים טובות. "הרופאה בטיפת חלב הסתכלה בעיניך ואמרה לנו – 'הילד הזה כולו נשמה אחת גדולה'".

גדל בגן יבנה, למד בבית הספר היסודי "בן גוריון" וזכה להערכת המורים. כך כתבה מורתו: "בלימודים אתה משתדל ומתאמץ רבות, ועל כך אני מעריכה אותך מאוד. אתה ילד אחראי ואוהב לעזור, מתחשב בחברים ודואג לכול. המשך להשקיע ולהתאמן בקריאה, אתה בהחלט בדרך הנכונה".

ילד של אהבה, של חיים, בן אוהב ואח מקסים ושובב. בחגיגת בר המצווה שלו זכו רבים להכיר את הילד המיוחד, כולו נשמה וטוב, שהרשים בדרשה שנשא ובתפילה, עליה כתבו בני המשפחה: "חתכת את השמים עם תפילתך".

מבית הספר היסודי המשיך לתיכון "אורט רבין", ומיומו הראשון בלט בהתמדתו, בנחישותו ובחריצותו. תיארו מחנכיו: "בחור יפה תואר עם לב זהב ונכונות תמיד לעזור לזולת… נער מקסים ונבון. יש בך שמחת חיים, המשך כך… לא מוותר על זכותך לבטא את הידע שלך, רוצה לדעת עד הסוף, אוהב לשאול ולשתף בחוויות האישיות". את התיכון סיים עם בגרות מלאה.

אופיר היה עלם יפה תואר ואציל נפש, בעל אמונה חזקה ומבקש קרבת השם. מיום ליום ראו הוריו איך צמח והתפתח מאיש קטן לאיש גדול, והאיש הגדול הפך ליצירה מופלאה שכולו טוהר וטוב לב, שידו תמיד מושטת לעזרה וליבו פתוח לכול, לחזק ולחלש, לגדול ולקטן. מתהלך בין הטובים לפחות טובים, סולח, מקשיב, לומד ונברא כל רגע מחדש לפלא עלי אדמות.

צעיר טוב לב ורחמן, רגיש ומכבד את הבריות, אוהב חיים ואוהב במסירות נפש את משפחתו. נקי כפיים, תומך ועוזר לכל מבקש, דבק בערכי חברות, באמת ובצדק, צנוע ועניו, חס על החלשים, מלא בתבונה ובהסתכלות עמוקה על החיים. בזכות תכונות אילו חבריו אהבו להתייעץ אתו, היה משמעותי מאוד בחייהם. "אופיר – הזהב יקר הערך והמשובח ביותר, ששימש כחלק מעיטורי כיסא הכבוד בבית המקדש", כתבו הוריו, "כך גם היה בחייו וכך העידו כל מכריו".

כל מי שפגש אותו התרשם ממנו, מהתום והכנות שבו. מעולם לא היסס להציג את הרגישות שבו, את השמחה, הדאגה, העצב, הכעס, העקשנות, ערכי החברות, הרצון העז להצליח, לתקן, והכול בעוצמות עצומות כשל הבריאה.

הוא ידע להקשיב, לשאול שאלות, ותמיד נתן לאנשים את ההרגשה שיכולים לסמוך עליו בעיניים עצומות. חש את הזולת בשמחתו או בכאבו ובכל עת ביקש למצוא פתרון ללבבות השבורים, למצוא איך לעשות טוב, להקל על הקושי, להכניס שמחה.

"לא חייב היית ולא נשארת חייב לאף אחד", כתבו הוריו, "תמיד בפלוס ואף פעם לא במינוס, תמיד בנתינה גדולה בלב שלם, בלי חשבון, כי את החשבונות שמרת בינך לבינו. 'הכול מאת השם', כך נהגת לומר".

לעיתים כאב את דרכי העולם, לא הבין את הבוטות, התקשה לקבל את הרוע, חוסר הפירגון, הקנאה, השנאה, רעה תחת טובה. כשלא יכל לשאת את הדברים האלה חיפש את השקט והרוגע בטבע, בחול הרך, בשמים בשעת שקיעה – כי שם הכול זך, הכול ראשוני, כדברי אוהביו: "שם מצאת מרגוע לנפש, שם הניקיון, רק אתה ובורא עולם והשקט, ואתה זכית למצוא את המקום הזה בין כל הרעש של החיים, המקום שלך עם הבורא על כוס קפה ועם חיוך ביישני אינסופי". לשקט הזה, לאושר הזה, תרמה רבות ליעם, בת הזוג שלו. נערה זכה, יפת מראה וטובת לב כמוהו.

ביום 4.8.2019 התגייס לצה"ל. בחר לשרת בחטיבת חיל רגלים "כפיר" ושובץ כלוחם בגדוד "שמשון". סיים את מסלול הלוחמים בהצלחה ולקח חלק פעיל בפעילות הגדוד בקווים השונים. חבריו לנשק תיארו צעיר נחוש ואמיץ, חבר אמת שהתמודד מול כל קושי ותמיד ידע להשרות אווירה של נינוחות ושמחה.

מפקדיו כתבו: "אופיר דבק בערכים ובעקרונות שהיו עבורו מצפן לאורך הדרך ועם זאת פעל מתוך ענווה, הערכה וכבוד כלפי הזולת. החיוך והצחוק אפיינו וייחדו אותו בין חיילי היחידה והייתה בהם איכות שחיברה והדביקה בשמחה ובאופטימיות את הסובבים אותו".

אחרי למעלה משנה בגדוד עבר לשרת בזרוע היבשה, בחיל הלוגיסטיקה.

במהלך השירות נכנס האופנוע לחייו. אופיר אהב מאוד את הטבע ואת נופי ארץ ישראל ולא ידעה נפשו שובע מלטייל ולפקוד את הנופים הבראשיתיים הקדמוניים עם אופנועו, עליו שמר וטיפל בו בלי סוף. "כלי שכל כך אהבת, כלי שבגד בך ובנו", כתבו ההורים.

ביום שישי כ' בטבת תשפ"ב, שעה לפני כניסת השבת, בעת שרכב על אופנוע השטח שכל כך אהב בין החולות הזהובים של הדיונה באשדוד, נהרג אופיר כשרכב שטח התנגש בו בעוצמה.

סמל ראשון אופיר לביא נפל בעת שירותו ביום כ' בטבת תשפ"ב (24.12.2021). בן עשרים ואחת וחצי בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בגן יבנה. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.

על מצבתו חקקו בני משפחתו "בננו אחינו נכדנו, אציל נפש, טוב לב, בעל נחישות ושמחת חיים, מבקש קרבת השם".

ספדה אימו: "אופיר שלי, לא הספקת כלום בחיים, רק בן 21. היו לך תוכניות, גם לנו, היית בשל כבר למערכת יחסים רצינית, אמרת שאתה רוצה להתחתן עם ליעם, להביא ילדים ולא משנה לך גילך הצעיר…

הנשמות שלנו תאומות אתה יודע, האנרגיות שלנו מחוברות זו בזו ותמיד יישארו. אנחנו מקווים שתמצא אהבה והנאה במקום החדש שלך, שעיניך יברקו מאושר כמו בכל פעם שהיית חוזר מרכיבה. היית פורח משמחה, האדרנלין הזה עשה לך טוב ולא יכולת לוותר עליו .

החברים כולם כותבים ללא הרף איזה גבר אתה ואיזה לב זהב יש לך .מילים, מילים, מילים אופירי, אבל אתה כבר לא איתנו, לא אראה אותך נכנס בדלת, לא אזכה בחתונתך. החיים נעצרו ולא ישובו עוד. איך נסתדר בלעדיך?…

אתה תחסר לנו אופיר .לא מסוגלת להיפרד ילד שלי".

עוד כתבה האם: "ואם יכולתי לתכנן אותך שוב, ואם יכולנו לברוא אותך שוב, ואם יכולתי לשאת אותך ברחמי תשעה חודשים חדשים וללדת אותך שוב בשעות של ציפייה ומאמץ ושוב לחוש את רגע אנחת האושר, כי בא אלינו מלאך זך וטוב מראה, לא הייתי משנה בך דבר…

אתה תמיד תישאר עלם יפיפה בן 21, הבן הבכור אחרי מאיה, האח המצחיק, הנכד שכל כך היה לו חשוב לבקר באופן קבוע פעם בשבוע את סבא וסבתא, לשתות איתם קפה, לספר, להתייעץ. האדם שהסיפור המרתק שלו נעצר באמצע כתיבת הפרק וממשיך במקום אחר.

מאמינים אנחנו שאתה במקום שכל אחד מאיתנו היה רוצה להיות בו ואם היה אפשר בעולם הזה, אך מכיוון שאין הדבר אפשרי נחכה ונצפה לביאת המשיח, אז נמצא כולנו מנוחה ונתאחד שוב. עד אז נמשיך לעשות טוב ליוצרינו, לאלו שבחיים ולאלו שלא, נזכור אותך לעד כמי שזיכה אותנו לחיות בין צדיקים נסתרים ונעשה הכול בע״ה לעילוי נשמתך ולכבוד לו אתה ראוי לנצח נצחים.

נמשיך ונספר בך אופיר, תמיד היית ותהיה איתנו, חלק מקיומנו ובתוכנו, תלווה אותנו ועד יומנו האחרון ננצור אותך בליבנו".

דברים רבים על אופיר נודעו למשפחה ב"שבעה", מפי מנחמים שסיפרו על גדולתו, אהבת האדם שבו, החברות, הערכים שהנחו אותו, כיבוד הורים שלו והנתינה יוצאת הדופן. "האדרנלין שחיפשת מצד אחד והשקט והרוגע מהצד האחר היו חלק מההוויה שלך" כתבו הוריו, "חלק מקיומך, מהייחודיות שלך וממי שאתה – מעז, אמיץ, נחוש, אומר את שעל ליבך ותמיד בכבוד שחס ושלום לא לפגוע באף אחד".

באזכרת שלושים יום לנפילת אופיר ספדה אימו: "היית עמוד האש בבית, הנפש הצעירה, החיה, התוססת, נכנס ויוצא נכנס ויוצא, ולא יודע מנוח מהרצון לגמוע עוד ועוד מהרגע, מהשעה, מהיום שהחיים מזמנים לך .נפש מלטפת, עלם חמודות, מלא בשמחת החיים, מחובר בכל נימי נפשך בקדושתו ותפארתו של הקב"ה, אוהב אדם, מכבד ומעריץ ושומר במסירות נפש על משפחתך, נושא עמך ערכי חברות נדירים, כבוד לאחר, נתינה ללא קבלה, חמלה על צערם של הבריות, כאילו אינך שייך לעולם הזה, העולם המקולקל הזה.

כל הנכסים הללו אינם בבחינת מוחשיים עוד, אך עומדים לנו כמצפן ועמוד האש לפי המחנה, לספר בך, ללמד את דרכך לדורות הבאים ולשמר את אבוקת האש שלך שתאיר

לעולם .

הכאב – אין לו מילים, הגעגוע – אין לו זמן, והחוסר נטול צורה .ללב שלנו אין קיבולת לכל כך הרבה צער, עד שעולה על גדותיו, מוצף, ונחלש, נח וחוזר חלילה…

חיינו כבר לא יהיו כפי שהיית. עלינו מוטלת משימה – לבנות חיים חדשים, כשאנו נושאים אותך בתוכנו ביום, בלילה ובציוני זמן משמעותיים .נתפלל שיהיו אלה חיים מתוקנים, בעלי ערך של משמעות, תבונה, חיפוש אחר תכליתנו, חיים של התקרבות ועמידה בתלאות העולם הזה .

אתה היית ילד של שמחה ומצווים אנו לחיות בשמחה, וגם אם יתמהמה – בוא יבוא. תשתדל מדי פעם להאיר לנו את הדרך ואנו נשתדל להיות ראויים לאור הזה .

ואליך הקב"ה אני פונה בתפילה – שמור לי על הילד, חזק אותו והגן עליו מכול, הקל עלינו את כבדות צערנו ושמור אותו בדמותו עד שתפגיש בינינו שוב .

אוהבת אותך אופירי – נשמה שלי, ילד טהור שלי. נוח על משכבך בשלום, תהא נשמתך צרורה בצרור החיים".

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי "יזכור", שנערך ע"י משרד הביטחון)